החלטה בתיק בש"פ 965/14

1.        לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.1.2014 (ע"ח 50172-10-13, השופט א' טובי). בהחלטתו דחה בית המשפט המחוזי את הערר שהגישה המבקשת על החלטת בית משפט השלום בעכו מיום 3.9.2013 (ת"פ 46655-07-13, השופט ו' חאמד) לחלט רכב הרשום על שמה לטובת המדינה.

הרקע העובדתי וההליכים עד כה

2.        המבקשת הינה תושבת קריית מלאכי, הרשומה כבעלים של רכב מסוג מיצובישי (להלן: הרכב). לטענת המבקשת, בעלה מכר את הרכב לאדם בשם איימן דנף (להלן: דנף) בסכום של 30,000 שקל. עוד נטען, כי בין השניים נחתם זיכרון דברים במסגרתו נקבע כי 5,000 שקל ישולמו על-ידי הקונה באופן מיידי והיתר ישולמו בתוך שבוע ימים, עת תועבר גם הבעלות ברכב. בנוסף נטען כי במעמד החתימה קיבל דנף את החזקה ברכב.

3.        ביום 19.7.2013 נתפס דנף כשהוא נוהג ברכב בכניסה הראשית לעיר טמרה, ללא רישיון נהיגה וללא היתר שהייה כדין בישראל. לאור זאת, הוגש נגד דנף כתב אישום בבית המשפט השלום בעכו בגין עבירות של כניסה לישראל שלא כדין (לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952), נהיגת רכב מנועי ללא רישיון (לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961) וכן שימוש ברכב מנועי ללא פוליסת ביטוח תקפה (לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970). ביום 28.7.2013 הורשע דנף בעבירות שיוחסו לו, על פי הודאתו, ונגזר דינו (ת"פ 46655-07-13, השופט ו' חאמד). במסגרת גזר הדין ציין בית משפט השלום כי בטרם הכרעה בשאלת חילוטו של הרכב, יש לאפשר לבעלים הרשום לומר את דברו, ולשם כך נקבע מועד לדיון בשאלה זו.

4.        ביום 3.9.2013, התקיים דיון נוסף בבית משפט השלום בשאלת חילוטו של הרכב שנועד, כאמור, לשמיעת עמדתם של הבעלים הרשומים של הרכב. לדיון התייצב בעלה של המבקשת שהתנגד לחילוט. הוא טען כי אשתו היא הרשומה כבעלים של הרכב, התייחס להסכם שערך עם דנף וטען כי דנף עדיין חייב להם סכום של 25,000 שקל. בעלה של המבקשת ציין כי זיכרון הדברים שנערך ביניהם אבד.

5.        בהחלטתו ציין בית משפט השלום כי אין חולק שהרכב נמסר לחזקת דנף במסגרת עסקת מכר וכי לא נטען כי בני הזוג נקטו בהליך משפטי לביטולה של עסקת המכר בשל הפרת ההסכם. בית משפט השלום הוסיף כי שוכנע שהרכב נמכר לדנף, אשר קיבל אותו לחזקתו, גם אם נותר סכסוך כספי בין הצדדים. לפיכך, הוא הורה על חילוט הרכב לטובת המדינה.

6.        על החלטה זו, הגישה המבקשת ערר לבית המשפט המחוזי. המבקשת לא התייצבה לדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 19.1.2014, ובא-כוחה הציג אישור רפואי לפיו היעדרותה מהדיון היא בשל מחלה. בפתח הדיון, הסכימה המשיבה להחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שיקיים דיון נוסף שאליו תוזמן המבקשת, כמי שרשומה כבעלים של הרכב, כדי להשמיע את דברה. למרות זאת, ביום 21.1.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הערר. בית המשפט המחוזי עמד על כך שבית משפט השלום לא מיהר לקבל החלטה לגבי החילוט אלא קבע מועד מיוחד שבו הבעלים הרשומים של הרכב יוכלו להשמיע את טיעוניהם. בית המשפט קמא ציין, על רקע זה, שטענתה של המבקשת לפיה לא ניתנה לה הזדמנות להעלות את טענותיה בפני בית המשפט גובלת בחוסר תום לב, לאחר שבחרה לא להתייצב לדיון אלא לשלוח את בעלה במקומה. בנסיבות אלה, כך נקבע, על אף הסכמת המשיבה אין להחזיר את התיק לבית משפט השלום.

7.        בנוסף על כך, קבע בית המשפט המחוזי כי גם לגוף הדברים גרסתה של המבקשת לפיה היא מכרה את הרכב לאדם זר, שאף אינו תושב ישראל, ומסרה אותו לחזקתו לאחר ששילם לה אך 5,000 שקל היא תמוהה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי ניסיון החיים מלמד שאדם בר-דעת אינו מוסר את רכבו לזר לאחר שהועברה לו רק שישית ממחיר הרכב, מבלי שהבטיח את תשלום היתרה. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי הטענה לפיה זיכרון הדברים אבד מעוררת אף היא פליאה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמבקשת לא הציגה כל תשתית ראייתית משכנעת לכך שהרכב עודנו בבעלותה, ובכלל זה לא הצביעה על כל הליך שבו נקטה על מנת לבטל את הסכם המכר. בית המשפט המחוזי הוסיף כי העובדה שהרכב רשום על שמה של המבקשת אינה חזות הכול בשים לב לפסיקה לפיה רישום הבעלות בכלי רכב נושא אופי דקלרטיבי בלבד (בהפנייה לרע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464 (1997)). לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי כי ככל שיש ממש בטענתה של המבקשת לפיה לא קיבלה מדנף את מלוא התמורה המגיעה לה, הרי שהיא יכולה לנקוט בהליכים מתאימים למימוש זכויותיה.

בקשת רשות הערר

8.        הבקשה שלפני מכוונת כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת, בקשתה מעוררת שתי שאלות עקרוניות החורגות מעניינה הפרטי: השאלה הראשונה היא מה אמור להיות משקלה של הסכמת המשיבה להשבת הדיון לבית משפט השלום; השאלה השנייה היא מהו האיזון בין האינטרס הציבורי בחילוט רכב שבו נעשתה עבירה לבין זכות הקניין החוקתית של אדם שטוען לזכויות ברכב זה, ואין חולק על כך שלא הוא ביצע את העבירה.

9.        בהתייחס לשאלה הראשונה טוענת המבקשת כי עצם הסכמת המשיבה להשבת הדיון לבית משפט השלום הייתה צריכה להספיק על מנת שבקשתה תתקבל. המבקשת הוסיפה בעניין זה כי היה מקום להתחשב בכך שהיא תושבת קריית מלאכי ולכן נדרשה לנסיעה ארוכה יחסית לצורך התייצבות בבית המשפט, מה גם שסבלה מעייפות וחולשה.

10.      בהתייחס לשאלה השנייה המבקשת טוענת כי חילוט הרכב, שנמצא בבעלותה, מבלי שניתנה לה הזדמנות למסור את גרסתה, פגע בקניינה באופן קשה, בנסיבות שבהן נותרה ללא הרכב וללא התמורה המגיעה לו תמורתו. בהקשר זה, טוענת המבקשת כי היה מקום למצוא איזון נכון יותר בין האינטרס הציבורי בחילוט הרכב לבין הפגיעה בקניינה, בהתחשב בהגנה החוקתית על זכות הקניין מכוח סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

דיון והכרעה

11.      לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. כידוע, רשות לערור על החלטה של בית משפט מחוזי שניתנה בערר על החלטה של בית משפט שלום תינתן ככלל רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, או כאשר קיימות נסיבות פרטניות חריגות המצדיקות זאת לשם מניעת עוול קשה (ראו למשל: בש"פ 7365/13 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 8 (‏11.11.2013); בש"פ 5808/13 סנן נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (28.8.2013)).

12.      הבקשה שלפני אינה מעוררת סוגיה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים, והיא נסבה כל כולה על טענות עובדתיות באשר לשאלת הבעלות ברכב שחולט. כמו כן, לא התרשמתי כי זכויותיה של המבקשת נפגעו במידה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי", בשים לב לכך שהמבקשת רשאית לנקוט בהליכים מתאימים למימוש זכויותיה ככל שהיא סבורה כי לא קיבלה את מלוא התמורה המגיעה לה בגין עסקת המכר, כפי שציין אף בית המשפט המחוזי.

13.      כידוע, על פי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט- 1969 (להלן: הפקודה) רשאי בית משפט להורות על חילוט רכוש בנוסף לעונש שהוא גוזר על נאשם שהורשע בפלילים, "אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ" (ההדגשה שלי - ד.ב.א).

14.      במקרה דנן, טוענת המבקשת כי למעשה היא בעלת הרכב שכן העסקה למכירתו לא הושלמה, ולפיכך לא היה מקום להורות על חילוטו. אולם, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום בחנו טענות עובדתיות אלה ודחו אותן. הם קבעו כי עסקת המכר הושלמה, ולפיכך הבעלות בו הייתה מוקנית, במועד ביצוע העבירות, לדנף, תוך שהם מציינים כי המבקשת לא הציגה תשתית ראייתית משכנעת לכך שהרכב עודנו בבעלותה. קביעות אלה חזרו ונשנו בשתי ערכאות. הלכה היא שערכאת הערעור לא תתערב ברגיל בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, והלכה זו תקפה על אחת כמה וכמה ב"גלגול שלישי". אין בפנינו אפוא כל שאלה חוקתית עקרונית, אלא רק שאלה עובדתית, שהרי על-פי קביעותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי במועד החילוט המבקשת לא הייתה הבעלים של הרכב במועד שבו חולט, וזאת בהתחשב, בין השאר, בכך שמרשם הבעלות המתנהל במשרד הרישוי, חרף חשיבותו הרבה, אינו קונסטיטוטיבי, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי.

15.      באשר לטענות המבקשת לגבי זכותה להציג טיעוניה בפני בית המשפט, כפי שציין בית המשפט קמא, למבקשת ניתנה הזדמנות הוגנת לעשות כן והיא בחרה שלא לממשה ישירות, אלא להסתפק בכך שבעלה הציג את טיעוניה בדיון שהתקיים בבית משפט השלום. יתרה מכך, המבקשת אינה טוענת בבקשתה כי בפיה טענות אחרות מאלו שנשמעו מפי בעלה, ולפיכך דומה שמיצתה את זכותה זו ובוודאי שלא נגרם לה כל עיוות דין כתוצאה מהחלטותיהן של הערכאות הקודמות שדנו בעניינה. על כך יש להוסיף, כי הגם שבית המשפט נותן משקל להסדרים דיוניים שעליהם מסכימים הצדדים, הסכמתם אינה יכולה לחייב אותו. הסכמת המשיבה להחזרת הדיון לבית משפט השלום לא כבלה את בית המשפט המחוזי והוא היה רשאי, ואף חייב, להפעיל את שיקול דעתו בעניין זה (ראו והשוו:  רע"פ 6862/09 ‏ פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (8.9.2009)).

16.      סוף דבר: הבקשה נדחית.